אני אוהב חוקים שתפקידם להגן על הצרכן, בעיקר כשהם מחזקים את התחרות ב”משק” ולא פוגעים בה. כזו היא הצעת החוק של יו”ר ועדת הכלכלה של הכנסת חה”כ משה כחלון (ליכוד), הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - אמצעי תשלום), התשס”ח-2007. כחלון מציע דבר פשוט מאוד: לאסור על בית עסק להתנות עסקה באמצעי תשלום בודד.

עיקר הבעיה היא בחברות שמכריחות את לקוחותיהן לשלם בכרטיס אשראי, וזאת מכיוון שאין במדינת ישראל שום הכרח לנפק כרטיסים מסוג זה לכל לקוח ולקוח. במקום להכביר במלים עד כמה הגבלת צרכנים לתשלום באמצעות כרטיס אשראי בלבד מגבילה את זכותם לשיוויון, אני ממליץ לקרוא את הטור המצוין “כשבכיס אין כרטיס” בגלובס, מאת הכתב המוכשר ארז וולברג, שהמשפטים הבאים לקוחים ממנו:

“תקרת זכוכית שקופה עוברת בין אלה שיש להם או אין להם את הפלטפורמה המקובלת לתשלום; האפשרות להצטרף לביטוח רפואי משלים של קופת החולים אולי נקוב במחיר השווה לכל כיס, אבל אם בכיס אין כרטיס, או שהבנק לא מאשר להקים הרשאה לחיוב חשבונך זה אמצעי התשלום, הרבה לפני מחיר השרות או מצב הבריאות, שימנעו ממך את הכיסוי הרפואי.”

ליאור, ג’וקים

הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - הצטרפות למועדון חברות המקנה הטבות בשירותי תיירות ונופש), התשס”ח-2007 היא עוד ניסיון של המחוקק הישראלי לרוץ עם משרוקית אחרי נוכלים ופושעים כאילו הכנסת היא שוטר פשוט. הצעת החוק מבקשת להכיל הגנות מסויימות על מי שהסכים להצטרף ל”מועדון חברים” המקנה הטבות בשירותי תיירות ונופש. התרגיל המקובל הוא שמשכנעים אנשים באמצעים לא כל כך הגונים לשלם הרבה מאוד כסף תמורת חברות ב”מועדון” הזה, ואחר כך, כשהאיש יוצא מהשפעת שוטפי המוח, הוא מגלה שקשה לו לחזור בו מההסכמה שלו. פעם זה היה יחידות נופש, אבל אז האופציה הזו נחסמה ע”י המחוקק, אז הנוכלים עברו לשטויות אחרות. העניין הוא שתוכן ה”הטבה” שמסכימים לשלם עבורה לא באמת משנה, הרי - אפשר גם למכור ככה חברות במועדון לשואבי אבק. שיטות הלחץ להצטרפות אינן קשורות דווקא בשירותי נופש ותיירות, הן פשוט מוסוות כך כי זה נוח יותר. אז מה למחוקק לנסות להדביק כל פעם את הכותרות המקוריות שהרמאים נותנים לשטיקים שלהם? האם אי אפשר לנסח חוק טיפה יותר כללי שפשוט ימנע את הפעילות הזו וזהו? מה רע אם כל שירות ארוך טווח יהיה ניתן לביטול תוך 14 יום ובתנאי שלא נעשה בו כל שימוש בפרק הזמן הזה?

וניתן לשאול גם מה קורה עם בתי המשפט. דברים כאלו כלל לא היו צריכים להגיע לידי המחוקק. בתי המשפט היו צריכים לפסול הסכמים כאלו באופן גורף כבר מזמן מטעמי חוסר תום לב של משווקי ה”שירותים”. אילו היה נקבע תקדים שכזה, כל מה שהיה נותר לעשות הוא לדאוג למודעות בקרב הציבור באשר ליכולת לתבוע את הנוכלים, וכך היינו שמים קץ לשטות הזו בלי שום חקיקה.

(דובי קננגיסר)

בשקט בשקט, בלי למשוך יותר מדי כותרות בעיתונים או תשומת לב ציבורית, יושבת לה ועדת חוק, חוקה ומשפט ודנה בהצעת חוק (קובץ PDF) שתקנה למשטרת ישראל וכל גוף רשמי אחר מטעם המדינה גישה בלתי אמצעית למאגר מידע מקיף אודות הרגלי התקשורת שלנו. מטריד, מקומם ובעיקר מאוד מפחיד. הייתי ממשיך לדבר על הצעת החוק אם גל מור לא היה עושה זאת טוב בהרבה ב-Ynet:

ההצעה, שכבר אושר בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, נועדה להסדיר את כללי העברת נתוני התקשורת לידי המשטרה וגורמי חקירה אחרים כמו רשות ניירות ערך, רשות המיסים, מצ”ח ועוד, לצורכי חקירות. אם היא תאושר, נתוני התקשורת של אזרחי המדינה - בטלפון, במכשירים ניידים ובמחשבים, יהיו זמינים לרשויות - באופן מלא.

הדיונים נערכים כמעט ללא כל התעניינות התקשורת, על אף שהשלכות ההצעה מרחיקות לכת. המשטרה מבקשת לאפשר לה להקים מאגר נתונים אדיר במסגרת החוק, אשר על פי בדיקה שנערכה על ידי משרד המשפטים, הוא חסר תקדים בהיקפו בעולם.

ובקטע אחר בכתבה:

סימן שאלה גדול מתנוסס מעל בקשת המשטרה ליהנות מגישה לנתוני מיפוי האנטנות הסלולריות. עו”ד דן אור חוף, ממשרד עו”ד פרל כהן צדק לצר, המייצג בדיון את ספקית האינטרנט נטוויז’ן-ברק, אומר כי בקרב המומחים המלווים את הדיונים התעורר חשד כי למשטרה מניע נסתר אותו היא מסרבת לחשוף, על אף שהציבור זכאי לדעת. למשל, אם למשטרה יש טכנולוגיה המאפשרת יכולת איכון עצמאית, היא תוכל לעקוב אחר שבעה מיליון אזרחים בזמן אמת, כהגדרת עו”ד שהב.

כדי להבין קצת יותר מה הצעת החוק בעלת הניחוח הטוטליטרי הזה אומרת בשביל כל אחד ואחד מאיתנו אני מזמין אתכם לקרוא את הכתבה המלאה של מור. חשוב שנדע על זה.

(ליאור, ג’וקים)

הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות של אופיר פינס-פז (עבודה), שהולכת בעקבות מגוון הצעות קודמות שהוגשו על-ידי חברי כנסת מגוונים (מענת מאור דרך עמיר פרץ ועד צחי הנגבי) מאז הכנסת ה-14 (זו שנבחרה ב-1996!), מבקשת לעגן בחוק יסוד את מכלול הזכויות שאינן נכנסות להגדרה של “זכויות אזרחיות” או “מדיניות”. זאת, באמצעות קביעת הזכות “לסיפוק צרכיו הבסיסיים [של כל תושב] לשם קיום בכבוד אנושי [כך במקור]”, וזאת במסגרת נושאי תעסוקה, השכלה, בריאות, דיור ורווחה.

מבין כל הנושאים הללו, פינס בחר להדגיש שניים שזכו לסעיפים עצמאיים: הזכות להתאגדות מקצועית של עובדים ושל מעסיקים, והזכות לשביתה. לא ברור לי, גם מדברי ההסבר, מדוע דווקא שתי הזכויות הללו זכו להגנה ספציפית, במיוחד משום שהן כבר מוגנות על-ידי חוקי העבודה הרגילים.

חוקי יסוד אחת דינם להיות קצרים ופשוטים להבנה, ולכן ברורה הנטייה לקצר. עם זאת, חבל שפינס לא העדיף בכל זאת לפרט מה כוונתו בזכות ל”סיפוק צרכיו הבסיסיים לשם קיום בכבוד אנושי” של כל אדם. האם, למשל, כוללת הגדרה זו גם את תוכנו של חוק הזכות לעבודה בישיבה? האם לא היה ראוי לפרט מעט יותר איזה מין זכויות כלולות בחוק היסוד המוצע? או להבהיר מהו קיום אנושי בכבוד - משימה שבית המשפט העליון כבר הטיל לפתחה של הכנסת בעבר?

ראוי שבישראל תוגדרנה זכויות היסוד של האזרחים והתושבים במסגרת חוקי היסוד של המדינה, וראוי שזכויות אלו תכלולנה “זכויות חברתיות” — אך ראוי גם הזכויות הללו תפורטנה באופן כזה שיקשה על המדינה לעקוף אותן מבלי להתקל בחומה משפטית בצורה.

(דובי קננגיסר)

הצעת חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) (תיקון- שינוי שם החוק), התשס”ז-2007 של ליה שמטוב (ישראל ביתנו) היא הצעת חוק דקלרטיבית, וככזו ראויה לדיון פילוסופי ולאו דווקא חקיקתי. ההצעה מבקשת לשנות את שמו של חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) לחוק זכויות בעלי חיים (הגבלת ניסויים בבעלי חיים). לדבריה של ח”כ שמטוב, השינוי נועד להדגיש את “עיגונו [של ערך צער בעלי חיים] בשיח החוקי המודרני של ערכים וזכויות”.

האם לבעלי חיים יכולות להיות זכויות? הזכות היא תוצר חברתי. חרף כל מה שינסו לספר לכם בקורסי מבוא למחשבה מדינית, זכויות אינן “טבעיות”, אינן “בראשיתיות” ובניגוד למה שכתוב בחוקה האמריקאית, הן בהחלט אינן “מובנות מאליהן”. ההוכחה לכך היא ההיסטוריה האנושית הארוכה ורצופת השיעבודים של בני אנוש. זכויות הן יצירה חברתית, הנובעת מהסכמה הדדית בין בני אנוש. ככאלו, אדם צריך לעמוד על זכויותיו, אך לא פחות מכך - יותר מכך, למעשה - החברה צריכה להעניק לאותו אדם את הזכות שהוא דורש. באין הסכמה חברתית על זכותו של אדם, אין לו הזכות הזו.

ומה על בעלי חיים? הם אינם יכולים לדרוש זכויות. הם אינם יכולים לתקשר עימנו כלל. פועל יוצא מכך: הם אינם יכולים להעניק לנו זכויות, ולפיכך הם אינם יכולים להפוך לחלק מהחברה שלנו. תתכן חברה של נמרים או חברה של זאבים, אבל לא חברה של נמרים או זאבים ובני אדם. במקרה הטוב תתקיים מערכת יחסים סימביוטית. אך בשום שלב לא יכולות להיות מעורבות במערכת הזו זכויות. הזאבים, הרי, אינם באמת מסוגלים להעניק זכויות לבני האדם, ובני האדם אינם מסוגלים להעניק זכויות לזאבים, שכן זכויות דורשות מידה של תקשורת: זכותו של האחד היא חובתו של האחר שלא לפגוע בזכות הזו, ובאין תקשורת, אין אפשרות להגיע להסכמה לגבי החובות הללו.

אנו כבני אדם יכולים, לפיכך, להגיע להסכמה בינינו שלא לפגוע בבעלי חיים בתנאים מסויימים. ההסכמה הזו, והסיבה המוסרית העומדת בבסיסה, מתוארת היטב במונח העברי “צער בעלי חיים”. לשנות את שמו של החוק לשפה לגליסטית מודרנית לא רק יגרע מידה של יופי מספר החוקים הישראלי, אלא גם יכניס מונח בעייתי לתוך סוגיית היחס בין בני האדם לבין בעלי החיים האחרים שאנו באים במגע איתם - מונח שלא ישרת אותנו ולא ישרת אותם.

על כן, למרות (ואולי בגלל) שהצעת החוק הזו היא דקלרטיבית בלבד ואין לה שום משמעות מעשית ברורה לעין, אני מתנגד לו.

ובמאמר מוסגר אולי גם אוסיף שכחברה במפלגה שחקקה על דיגלה יחס שאינו בדיוק מהמיטיבים לקבוצות אוכלוסיה מסויימות בישראל ובשטחים המוחזקים בידיה, אולי מוטב שחברת הכנסת שמטוב תשים ליבה קודם כל לדאגה לזכויות האדם, ורק לאחר מכן תדאג להכנסת משפחת בעלי החיים אל תוך עולם הזכויות הזה.

(דובי)

הצעת חוק הקמת יישוב עירוני חדש, התשס”ז-2007, של חנא סוויד (חד”ש) ונדיה חילו (עבודה) היא מסוג הצעות החוק שמועלות מעת לעת, ולכאורה אין להן סיכוי לעבור. מדובר בבקשה די פשוטה, בסופו של דבר, אבל ההיסטוריה של ישראל מצביעה על שזה כנראה לא יקרה: הקמת ישוב עירוני חדש שמיועד בראש ובראשונה לאוכלוסיה הערבית. לא לגמרי ברור מהחוק איך הישוב ייועד לאוכלוסיה הערבית, משום שמצויין בו במפורש שכל אזרח יהיה רשאי להתגורר שם, אבל ניחא.

מה שמעניין בחוק הזה הוא שלשם שינוי, הוא לא הוגש רק על-ידי חברי כנסת מהמפלגות הערביות, אלא חתומה עליו גם ח”כ חילו מהעבודה, ותמכו בו, מעבר לחשודים המיידיים בנושאים ממין אלו, גם רשימה נאה של ח”כים ממפלגות “ציוניות”: יוסי ביילין, רן כהן, זהבה גלאון, מיכאל מלכיאור, שלי יחימוביץ ודוד אזולאי, למשל. אבל יותר מעניינים מהם הם שני שמות שאולי זכורים לכם מארוע פוליטי שהתרחש לאחרונה: קולט אביטל וראובן ריבלין - שני המועמדים שהתחרו על משרת הנשיא. אחד מהם, להזכירכם, איש ליכוד. שניהם תמכו בהצעת החוק, אולי לקראת הבחירות לנשיאות.

אבל הכי הכי מעניין, מהבחינה הרכילותית/פוליטיקה-תוך-פרלמנטרית גרידא, זה שהמועמד השלישי, זה שנבחר, דווקא לא תמך. אני אשאיר לכם לשער איך זה קרה.

(דובי קננגיסר)

הצעת חוק רשות השידור (תיקון - פטור מתשלום אגרה עבור תקופת שהייה מחוץ לישראל), התשס”ז-2007, שהציע ח”כ יולי (יואל) אדלשטיין (ליכוד) היא כל כך פשוטה והגיונית שצריך לדפוק את הראש בקיר עשרים פעם לפני שמנסים להבין למה היא לא נחקקה כבר לפני שנים, וגם אז זה לא עוזר. פשוט וקל: מי שלא היה בארץ לתקופה ממושכת (מעל שלושה חודשים), מכל סיבה שהיא (טיול, לימודים וכו’), אין שום סיבה שידרש לשלם אגרת טלוויזיה, משום שמן הסתם הוא או היא לא היו יכולים להנות משרותי רשות השידור.

זהו. יאללה, להעביר.

(דובי קננגיסר)

להצעות החוק לשילוב עולים במערכת החינוך הגעתי בעקבות התחושה של רבים מכותבי וקוראי ‘משמר הכנסת’ כאילו הבלוג מתרכז בביקורת עוקצנית על הצעות חוק מיותרות (במקרה הטוב) או גרועות (במקרה הרע, והנפוץ יותר), על חשבון הפניית תשומת הלב הציבורית לעבודת החקיקה הרצינית והברוכה של חברי הכנסת.

כל מי שנוהג לקרוא הצעות חוק יודע שמעט מאוד הצעות הן מקוריות, כמעט תמיד תוכלו למצוא בתחתית דברי ההסבר של הצעת חוק משפט קצר המציין שהצעה דומה, או אפילו זהה, הונחה בעבר על שולחן הכנסת, בתוספת ציון שמו של חבר הכנסת מגיש ההצעה, והכנסת שבמסגרתה הועלתה ההצעה. אבל כשהצעת החוק לשילוב עולים במערכת החינוך של מרינה סולודקין, סילבן שלום ומיכאל מלכיאור, הצעה מספר 2689, מאזכרת שהצעה דומה הוגשה בעבר על-ידי חבר הכנסת אלכס מילר, מפתיע לגלות שההצעה המדוברת הונחה על שולחן הכנסת באותו יום, וזכתה למספר 2688. כן, מדובר בשתי הצעות חוק עוקבות. בנוסף לחבר הכנסת מילר חתומים על ההצעה הראשונה גם רוברט אילטוב ויוסף שגל.

קריאה דקדקנית של הצעות החוק תגלה ניסוחים זהים לחלוטין ברוב המכריע של סעיפי החוק. פה ושם תוכלו למצוא מילה שונה. מי שיתעקש למצוא הבדלים מהותיים בין שתי ההצעות ישמח לדעת שניתן למצוא הבדל אחד שכזה, בסעיף 9 של שתי ההצעות.

בהצעה הראשונה, עליה חתומים שלושת חברי הכנסת של ‘ישראל ביתנו’ קובע סעיף 9 כי: “מנהל מוסד חינוך שמחצית או יותר מתלמידיו עולים ממדינת מוצא אחת, יהיה מורה עולה ממדינת המוצא האמורה.”

הצעת החוק השנייה, של חברי הכנסת מ’הליכוד’, ‘קדימה’ ו’מפלגת העבודה’  מקדישה את אותו סעיף לקביעה “במוסד חינוך שמחצית או יותר מתלמידיו עולים ממדינת מוצא אחת, יהיה ייצוג הולם בחברי הצוות החינוכי למורים עולים ממדינת המוצא האמורה.”

ייאמר כי מעבר להבדל הזה, שתי ההצעות החוק, הזהות כמעט לחלוטין רצופות ברעיונות נכונים ומוצלחים,  בנוגע לאיסור הפליה (כדאי לציין כי הצעה 2689 מוסיפה איסור הפליה גם בין מורים על בסיס מוצא, בעוד הצעה 2688 מסתפקת באיסור הפליה בין תלמידים), הקלות והתאמות בבחינות הבגרות, הסדרת לימודי העברית לעולים חדשים ועוד.

כקורא הדיוט של הצעות החוק, שאינו בקי ברזי הליך החקיקה, מצאתי את עצמי מתפלא על הכפילות התמוהה שבין שתי ההצעות, כמו גם על הדרישה, בהצעת החוק הראשונה, למנות דווקא מנהל, שהאינטרקציה בינו לבין התלמידים מינימלית, ממדינת המוצא האמורה. במטרה להבין את התעלומה פניתי לששת חברי הכנסת החתומים על ההצעות בבקשה להסבר, בקשה שנותרה ללא מענה במשך חמישה ימים (’משמר הכנסת’, מסתבר, טרם רכש את המעמד הראוי לו בקרב חברי כנסת ויועצים פרלמטריים). אי לכך, הדברים שלהלן הם בגדר ניסיון שלי להסביר את הפיצול בין הצעות החוק.

ניסוח ההצעות אינו מותיר מקום לספק ששתיהן נולדו מעבודה משותפת, כאשר חברי ‘ישראל ביתנו’ מצרפים אליהם חברי כנסת משלוש המפלגות הגדולות כדי להימנע מתפישה ציבורית של ההצעה כסקטוריאלית. העבודה המשותפת, והברוכה בעיקרה, עלתה על שרטון, כאשר חברי ‘ישראל ביתנו’ ביקשו להשתמש בחוק כדי לאפשר, בחסות הדאגה לשיוויוניות במערכת החינוך, מינויים פוליטיים של עולים חדשים לתפקידי ניהול (בואו ניזכר בתפקידו האזרחי הראשון של חולדאי למשל), סעיף שגרם בסופו של דבר לפיצול כוחות, ולפרישתם של חברי הכנסת מהמפלגות הגדולות מהמאמץ המשותף.

הייתי שמח לגלות הסבר אחר, ציני פחות, אולי מישהו מהקוראים יוכל לספק הסבר כזה במקום חברי הכנסת הדוממים. בין כך ובין כך, קריאה בהצעות חוק מתגלה כעיסוק מרתק, וכהזמנה לתהות על הכוחות הפועלים מאחורי מנגנון החקיקה.

(שחר אבן-דר מאנדל)

יש הצעות חוק כל כך דוחות, כל כך מקוממות, כל כך מזוויעות, שקשה להאמין שמישהו יסכים לטנף את קבצי הרשומות של מדינת ישראל אפילו ברעיון של הפיכתן לחוק. כזו היא, למשל,הצעת החוק בעלת הכותרת היופימיסטית משהו הצעת חוק הגנה על חיילי צה”ל בעת פעילות מבצעית, התשס”ז-2007 של אפי איתם (האיחוד הלאומי-מפדל). יוסי גורביץ כתב על החוק ב”חברים של ג’ורג’“.

יש גם כמה נקודות שבהן החוק פשוט מנוסח גרוע ויכול לגרום לסיטואציות שאיתם לא רוצה בהן כלל (מחבל מסתתר בבית בהתנחלות - אפשר לשלוח את אחד המתנחלים פנימה לחפש אותו?), אבל החוק כל כך גרוע מעצם הרעיון שבו, שאין טעם להתעכב עליהן. חבל שאי אפשר למחוק הצעות חוק מהרשומות רטרואקטיבית.

(דובי קננגיסר)

מרתק לראות את הדמוקרטיה הייצוגית פועלת את פעולתה: השנה, יותר מתמיד, לווה יום הזיכרון לשואה ולגבורה בביקורת ציבורית נוקבת על מצבם המשפיל והמזעזע של ניצולי השואה החיים ביננו. ראש ממשלתנו לא נשאר אדיש לזעם הציבורי והורה לשר הרווחה שלנו, יצחק הרצוג, “לטפל בנושא”. עברו חודשיים והנושא ירד מעל הכותרות. השבוע הוגשו שתי הצעות חוק פרטיות שמנסות לטפל בנושא מצוקת הניצולים, ונראה שלמרבה הפלא, הוועדה שמינה הרצוג דווקא לא שקטה על השמרים.

למרות מה שהייתם חושבים, מסתבר שהמשרד דווקא ניסח המלצות, שהוגשו ממש השבוע, ואמורות להיכלל בתקציב 2007. עיקר ההמלצות הן “הוספת הסכום של 1,040 שקל לחודש לכל ניצול שזכאותו להשלמת הכנסה הוכרה ע”י המוסד ביטוח לאומי. ע”פ נתונים ראשונים שנמסרו לוועדה, מדובר בכ-55 אלף ניצולים והעלות השנתית היא 686 מיליון שקל. כמו כן, מוצע לתת מענק שנתי בסכום נמוך יותר של 5,000 עד 6,000 שקל, ללא מבחן הכנסות, לכל הניצולים אשר אינם זכאים לקבלת השלמת הכנסה, ואינם זוכים לרנטה מגרמניה או לקיצבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. מספרם של אלה עומד על כ-125 אלף ולכן העלות הכוללת של חלופה זו, על שני חלקיה, עומדת על 1.3-1.45 מיליארד שקל לשנה”. מדהים, בתנאי שזה לא ייפול במסגרת הדיונים על התקציב.

במקביל, הונחו בשבוע האחרון על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק פרטיות העוסקות אף הן בניצולי השואה. הראשונה, שהגישה חברת הכנסת סופה לנדבר, שזכתה כבר לתמיכתם של 14 ח”כים, מכונה “הצעת חוק ניצולי שואה (הכרה ופיצוי כספי), התשס”ז–2007″ (קובץ RTF). ההצעה מבקשת להגדיר באופן רחב מיהו ניצול שואה ולהעניק 500 שקלים נוספים בחודש, למי מהם שמתקיים מקצבת זיקנה בלבד. לא ברור לי כיצד הגיעו דווקא לסכום המדובר, שנראה לי מעט נמוך, אך לכל הפחות מדובר בניסיון לפתור את הבעיה.

ההצעה השניה, של חה”כ שלי יחימוביץ, מבקשת לתקן את העוול הנגרם לנכים שזכו להשתתף בלוחמה נגד הצורר הנאצי. לפי “הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון – כפל קצבה), התשס”ז-2007″ (קובץ RTF), יבוטל הקיצוץ של קצבאות הזקנה מגמלאות הנכות, כפי שקורה כיום. אכן מדובר בתיקון של עוול גדול, אותו ביקשו לתקן ח”כים רבים עם הצעות דומות בעבר. אך ריבוי ההצעות הדומות לא מבשר טובות - אם ההצעה לבטל את הקיצוץ נדחתה שוב ושוב, מדוע שהפעם יהיה המצב שונה?

בכל מקרה, מדובר בקבוצה מכובדת של חוקים המבקשים לטפל באותה סוגיה, כשברור שההצעות של משרד הרווחה והצעתה של חה”כ לנדבר מתנגשות במידה מסוימת. יו”ר הכנסת כבר הודיעה כי היא תומכת במציאת פתרון למצוקת הניצולים, כך שניתן לקוות שאולי העוול המתמשך יתוקן סוף כל סוף. מצד שני, הניסיון ההיסטורי לא מבטיח טובות.

אני חושב שמרתק לראות כיצד נושא ציבורי חם מוצא את דרכו אל החקיקה, ממש כמו עמלות הבנקים. מחד, יש שיראו זאת כפופוליזם, ניסיון של נבחרי הציבור לגרוף הון פוליטי על גבי גל התקשורת. אני טוען שלהפך, זהו בדיוק מהלך הדברים - הציבור מוחה, ונבחריו רואים לאן נושבת הרוח ופועלים בהתאם. אם מה שרצינו נענה, מה לנו כי נלין? הבעיה נעוצה בשני מקרים: הראשון, הוא כשמדובר בלא יותר מרוח וצלצולים מפי הח”כים, וההצהרות היפות שלכם לא נושאות פרי, כמו במקרה חה”כ כחלון ועמלות הבנקים. המקרה השני היא כשציבור הנבחרים נזכר באיחור לטפל במשהו שמן הראוי היא לפתור אותו מלכתחילה, כמו במקרה ניצולי השואה. נותר רק לקוות שלאחר שהתעוררו באיחור, נבחרי הציבור שלנו יטרחו לפחות לתקן את המעוות.

* קטע זה פורסם לראשונה ב”ג’וקים” בשינויים קלים
(ליאור, ג’וקים)